Tuesday, September 18, 2012

להתנדב עם ילדים בשכונות עוני במומבאי

כל מוצ'ילייר ישראלי ממוצע מכיר את הסיפורים על חווית הנחיתה בהודו: עוני, לכלוך וקבצנים בכל מקום. אנחנו רגילים לחשוב על זה בתור הרקע לטבילת האש הראשונה בהודו, חוויית הסתגלות מחשלת שמי שיעמוד בה יברח מיד לנופים המדהימים של הצפון או המדבר, ומי שלא - יקח את המטוס הראשון חזרה לארץ. מעטים האנשים שיעצרו ויתבוננו אל תוך עולם הרפאים הזה בתור חלק מהמציאות.
גם אני ושיר נחתנו למומבאי באותה תחושה. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה, ושיר לידי הרגיעה – זה בסדר, לא כל הודו ככה. 3 שבועות אחר כך, כשישבנו באותן שכונות עוני ולימדנו את הילדים מהרחובות לדבר אנגלית. אותו עולם רפאים מפחיד הפך לאחת החוויות היפות והמשמעותיות של הטיול שלנו.
הגענו לפרוייקט לגמרי במקרה, כמו שקורה עם הרבה דברים בטיול להודו. ארוחת שבת בבית חב"ד במומבאי הפגישה אותנו עם ג'ייקוב, יוזם הפרוייקט, שסיפר שאותם מראות קשים גרמו לו להגיד –אני רוצה לעשות משהו למען הילדים האלה. הסיפור הזה הפיג מעט את מעטה הפחד מעולם העוני של הודו וגרם גם לנו לרצות לעשות משהו למענם.
וכך בהחלטה של רגע, הזזנו את הטיסה חזרה הביתה וחזרנו לשבוע התנדבות בפרויקט, טעימה קטנה ובלתי נשכחת מהיוזמה המדהימה הזו. הרגעים הראשונים היו קצת מפחידים, לחצות את פסי הרכבת לתוך הסלאם, לדרוך בנעלי רפתנים בבוץ שנערם בשבילים שבין הפחונים, ולהביט בילדים המתרוצצים יחפים לצידנו. אבל ברגע שנכנסנו לכיתות הפחד נעלם: הילדים מתוקים ומנומסים, סקרנים ונבונים, צמאים לדעת ונהנים ללמוד.
היחס החם והמחבק של ג'ייקוב, סיגלית וסיביה, עזר לנו להכנס לעיניניים מהר מאוד. במהלך השבוע תרגלנו עם הילדים את הABC, למדנו יחד צבעים, מספרים וחיות. שיחקנו, שרנו צחקנו ונהננו. אין דבר יותר מהנה מלראות כמה הם גאים בעצמם כאשר הם מצליחים לזכור את המילים. אולי חוץ מכשבסוף היום הם שואלים אותנו – האם תחזרו לפה שוב מחר?
אין ספק ששבוע הוא טעימה קטנה מאוד, אבל הוא נתן לנו הצצה להודו האמיתית, למראות הקשים יחד עם הלבבות החמים, והוא הותיר בנו הרגשה נהדרת, שאולי עשינו קצת טוב לכמה ילדים מקסימים.

הדס ושיר התנדבו בGABRIEL PROJECT MUMBAI בסוף אוגוסט 2012. אנחנו כל כח שמחים שהם היו איתנו!
הדס ושיר עוזרים להכין אוכל לילדים
עם הילדים



No comments:

Post a Comment